בתחום הטיפול בגמגום בקרב אנשים בוגרים, קיימת חלוקה קטגורית לשתי גישות טיפוליות: עיצוב השטף- Fluency Shaping, ועיצוב הגמגום- Stuttering Modification.
שיטת עיצוב השטף למעשה מלמדת את האדם לדבר מחדש, ושואפת לשליטה מלאה ותמידית על מערכת הדיבור. הלמידה מתבצעת באופן אינטנסיבי, ומתבצע מעקב צמוד ומדיד אחר השיפור בשטף הדיבור.
לעומתה, שיטת עיצוב הגמגום מדגישה את הצורך להתייחס למרכיבים הרגשיים של ההתמודדות עם הגמגום, ובהפחתת החרדה והתסכולים שנלווים לו. בנוסף, המטופל לומד כיצד לרכך את תנועת איברי הדיבור ברגעי הגמגום עצמם. כך שלמעשה, הכחדת הגמגום לא מהווה מטרה מוצהרת.
אם ננסה להעמיק לרובד עמוק יותר, אולי נוכל להסביר את ההבדל בין שתי השיטות- ע"י המענה על שאלה קרדינלית: האם לשנות את עצמי זה אפשרי? והאם זה בכלל נכון לי, לשאוף לשינוי של העצמי?
שיטת עיצוב השטף תשיב, אם ננסח זאת באופן קצת קיצוני: בהחלט כן. כמובן, גמגום הוא לקות. על האדם המגמגם שרוצה לעשות שינוי לשכוח את עברו, ופשוט ללמוד לדבר מחדש.
לעומתה, שיטת עיצוב הגמגום טוענת ובצדק, שהגמגום הוא חלק מהאדם המגמגם, וכפי הנראה הוא יישאר חלק ממנו גם לאחר הטיפול, במידה זו או אחרת. לכן על הקלינאי לשדר למטופל: העיקר הוא שתשמח במי שאתה- זהו הנושא המרכזי בטיפול. ולגבי שטף הדיבור- ננסה להפחית את מידת החשיבות שלו. נעבוד יחד כדי רק להפוך את הגמגום לרך יותר, וכך הוא פחות יגביל את השיחה.
בעידן הנוכחי, כמעט מתבקש להזדהות עם הגישה השניה- שיטת עיצוב הגמגום, ואכן ניתן לומר שהיא יותר פופולרית כיום. זאת בעוד שיטת עיצוב השטף נתפסת אצל רבים מהמטפלים והחוקרים, כשיטה ארכאית שאינה נותנת מקום לקושי ולאדם המגמגם עצמו.
עם זאת, כמה מחקרים מראים שטיפול בגמגום שמשלב את שתי השיטות, הוא שיכול לספק את תחושת שביעות הרצון הכי גבוהה בקרב המטופלים.
ואם תשאלו- כיצד ניתן לשלב בין השיטות? הרי הן לכאורה סותרות!
ובכן, אפשר לומר שזו פילוסופיה בפני עצמה. יחד עם זאת, ולמרבה הפלא- זו תפיסה שאנחנו חיים אותה בכל רגע.
אם נביט לתוכנו פנימה- נבחין שמצד אחד, כולנו זקוקים לתחושה שאנחנו רצויים ואהובים ללא תנאי, ממש כפי שאנו כאן ועכשיו. מצד שני, אנחנו רוצים גם לשפר את היכולות שלנו, ולהיות טובים יותר בכל התחומים. להשתפר- ולהשתנות.
חיים מאוזנים הם חיים שמסוגלים להכיל את שני הרצונות ההפוכים האלה, ולתת לכל אחד מהם ביטוי במינון ובמקום הנכון.
שמירה קיצונית של עיקרון אחד בלבד, לא תהיה בריאה. היא תוביל לתסכול מתמשך, או לחילופין לבטלה וחוסר מעש.
אז מסתבר ששני צדדים באישיות, יכולים לחיות יחד- על אף שהם הפוכים לגמרי. ודווקא שילוב של שניהם יכול להוביל לאיזון ושלווה פנימית.
גם בעבודה עם מטופל שיש לו גמגום, הוא ואני נדרשים לעסוק בנושא הזה.
כאשר המטופל לומד כיצד לשלוט יותר טוב על שטף הדיבור, ובנוסף מנהל שיח על המחשבות והעמדות שלו כלפי הגמגום- אנחנו לומדים כיצד "לרקוד" במקביל עם שני הצדדים האלה באישיות שלנו.
מצד אחד- אנחנו מתמודדים עם סיטואציות של קשיים בשטף הדיבור באופן יזום, בעזרת שימוש בטכניקות עיצוב שטף. המטופל הוא זה שמציב לעצמו יעדים ברורים לשיפור. אנו לא מתייחסים לגמגום כגזירת גורל, ועובדים קשה כדי להשיג יותר ויותר שליטה על הדיבור.
בד בבד, אנו עובדים על קבלה וחמלה עצמית, מתן לגיטימציה להרגשת קושי, הפחתת חרדה מרגעי הגמגום, ועוד. המטופל לומד כיצד להביט על ההשתתפות בסיטואציה כמכלול, שבו הקשיים בדיבור, אם היו, לקחו רק חלק קטן מהחוויה הכללית. בסיכומו של דבר, הרגשת ההצלחה של המטופל כוללת גם את הפחתת החרדה, וגם את היכולת לשפר באופן אובייקטיבי את שטף הדיבור שלו.
כך, העבודה על שיפור שטף הדיבור יכולה להישאר רצינית, מדוייקת ועם מטרות ברורות- ובמקביל מהנה, מאפשרת, וגם נותנת מקום להרגשת הקושי ולחמלה עצמית.
מקורות:
לפירוט על מספר מחקרים עם ממצאים: https://leader.pubs.asha.org/doi/10.1044/leader.IN4.20042015.7?utm_source=TrendMD&utm_medium=cpc&utm_campaign=The_ASHA_Leader_TrendMD_0
ובעקבות זאת- המלצת ASHA על שילוב בין הגישות בטיפול במטופלים בוגרים: https://www.asha.org/practice-portal/clinical-topics/fluency-disorders/#collapse_6
קריאה מהנה!
אלעד כהן, קלינאי תקשורת .B.A
מומחה בטיפול בהפרעות בדיבור אצל מבוגרים ובני נוער
רישיון משרד הבריאות 13-103034
אתר של אלעד כהן לחץ כאן